ספר מצוות קטן ט״ו

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא לפרוש מן התורה כדכתיב רק השמר לך ושמור דברים ד׳:ט׳

2 תועפות ראם פתח ↗

לאו הוא. כ"ה בספר יראים הנדפס וכ' הגרא"ד שליט"א וז"ל תמהני שלא הביא רבינו ממנחות צ"ט ב' דאמר ר"ל כל המשכח דבר אחד מלימודו עובר בלאו שנאמר השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים וכדר"א אר"א כו' רבינא אמר השמר ופן שני לאוין נינהו רנב"י אמר בשלשה לאוין שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים ואולי חסר המאמר עכ"ל וראיתי להשם חדש שכ' במנחות צ"ט ב' רבינא אמר השמר ופן ב' לאוין נינהו רנב"י אמר עובר בג' לאוין כו' ורבינו לא הביא אלא מימרא דר"ל שם להודיענו דאיתי' בלאו מכ"מ אינו לאו גמור עכ"ל ותמיהני דודאי לאו גמור הוא לדעת רבינו ובה"ג והסמ"ג לאוין י"ג והסמ"ק סי' ט"ו וס"ס ק"ה אלא שהרמב"ם לא מנאו וכ' הרב אדמו"ר מלאדי בשו"ע שלו הל' ת"ת פ"ג בקו"א טעם על הרמב"ם שלא מנאו וגם בחיבורו לא הביא איסור לאו זה כלל דסמך עמ"ש בפ"א מהל' ת"ת הי"א וחייב לשלש את זמן למידתו כו' כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה כו' דממילא משמע דגם בתחילת לימודו צריך לחזור כ"כ שלא ישכח דאל"כ לא יועילו לו אח"כ עתים מזומנים ולאו דהשמר ופן בשוכח מחמת שאינו חוזר למודו כראוי הוא אסמכתא כו' עיי"ש ובזה מיושב קושיית הגרי"פ בס' אומר השכחה על ההיא דמנחות צ"ט ב' כל המשכח ד"א מלימודו עובר בלאו כו' וז"ל לא נזכר ברי"ף ורא"ש וטוש"ע עכ"ל ולפי דברי הרב א"ש שגם הרי"ף והרא"ש בקדושין הביאו מ"ש לעולם ישלש אדם שנותיו כו' לא נצרכה אלא ליומי וכ"כ הטוש"ע ודעתם כדעת הרמב"ם דהלאוין אסמכתא בעלמא נינהו אבל הפרשת דרכים בס' דרך מצותיך ח"ב כ' ואזהרה זו לא כתבה הר"מ ונראה שדעתו הוא מפני שהוא מהצוויים הכוללים שאין ראוי למנותם וכמש"כ בשורש הרביעי עכ"ל וכ"כ המג"א במל"ת ב' שלדעת הרמב"ן עיי"ש. וראיתי לבאר במאי פליגי ר"ל ורבינא ורנב"י מאי טעמייהו דכל חד וחד, עוד הקשה מהרש"א בח"א דמנחות שם דרנב"י דחשיב ג' לאוי תרי השמר וחד פן אמאי לא חשיב נמי תרתי פן דהאי קרא פן תשכח וגו' ופן יסורו וגו', עוד קשה דביומא פ"א א' מתקיף לה רב אושעיא נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה ומשני א"כ נפישי להו לאוי ועיי"ש בס' יד דוד שהביא מס' יד מלאכי סי' קצ"ח קושיא עצומה הא רב אושעיא מקיש שפיר לר"ל דהוא מרה דשמעתא כמשכ"ש התוד"ה השמר דהא ר"ל ס"ל במנחות צ"ט ב' דהשמר ופן לא חשיבי אלא חדא ופליג על רבינא שאמר השמר ופן שני לאוין נינהו וכן הקשה בס' משכיל לאיתן והניח בצ"ע. עוד יש לדקדק עמש"ש במנחות יכול אפי' מחמת אונסו ת"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מלבו הכ"מ ר"ד בר ינאי אומר יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת"ל רק דלכאורה אין זה שייכות לפלוגתת האמוראים על כמה לאוין עובר המשכח לימודו ומשנה שלימה היא באבות פ"ג מ"ח כמשכ"ש התוד"ה יכול. ואומר אני ליישב כל אלו בעזה"י עפמש"כ הרמב"ם בסה"מ שורש ה' וז"ל פעמים יבא בטעמי המצות דמיון לאוין ויחשב בם שהם מכלל מה שימנה ביחוד וזה כאמרו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ולא תחטיא את הארץ אמרו ולא תחטיא את הארץ טעם לאסור מה שקדם כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה תרבה הפסד בארץ וכאמרו כו' עיי"ש והנה ר"ל שאמר עובר בלאו הוא פן תשכח וכמשכ"ר ופן תשכח לאו הוא והך דהשמר לך אינו בא ללאו זה אלא שלא יקלל את עצמו וכדאמרינן בשבועות ל"ו א' וכ"כ מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג שם והא דכתיב ושמור נפשך אינו בא כלל ללאו אלא להא דאמרינן באבות שם כל השוכח ד"א ממשנתו מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו כו' וז"ש ושמור נפשך וכ"כ מהרש"ל שם ומש"כ ופן יסורו מלבבך אע"ג דפן הוי ל"ת מ"מ בזה אינו לאו בפ"ע אלא נמשך לדברים של מעלה השמר לך וגו' דאם לא תשמור יסורו מלבבך כ"י חייך וכדברי הרמב"ם בשרשיו וז"ש בירושלמי פ"ט דברכות אר"ל במגילת חסידים מצאו כתוב יום תעזבני יומים אעזבך ור"ל לשיטתו. ורבינא שאמר השמר ופן שני לאוין ס"ל דמהשמר לך ילפינן אזהרה לתרווייהו למקלל א"ע ושלא ישכח תלמודו והלאו השני הוא פן תשכח וגו' ומש"כ ופן יסורו וגו' ס"ל בזה כר"ל דאינו לאו בפ"ע אלא טעם להקודם. ורנב"י שאמר עובר בג' לאוין ס"ל בהך דהשמר לך כרבינא ופליג עלי' בהך ופן יסורו מלבבך וס"ל דהוא אזהרה בפ"ע כשאר לאוין שלא יסיר דברי התורה מלבו. והנה במשנה אבות שם אמרו יכול אפי' תקפה עליו משנתו היינו מחמת אונסו דאמר רנב"י וכמש"כ הח"א מהרש"א ת"ל ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו ונראה מזה דופן יסורו הוא אזהרה להאדם כשאר לאיין וכרנב"י אבל ר"ל ורבינא ע"כ לא ס"ל כמתניתין דאבות אלא כר"ד ב"ר ינאי דיליף לה מן רק ולכן שפיר מפרשי דופן יסורו הוא טעם למ"ש מקודם, ומיושב שפיר קושיית מהרש"א בח"א דהג' לאוין דרנב"י הוא השמר ותרתי פן ולא תרתי השמר וחד פן, ואזדא לה ג"כ קושיית היד מלאכי ומיושב מה שדקדקנו דמש"ש בגמרא דמנחות יכול אפי' מחמת אונסו כו' ת"ל רק שייך שפיר לפלוגתת האמוראים דרנב"י ס"ל כהמשנה דאבות דאמרה יכול אפי' כו' ת"ל ופן יסורו כו' דמזה נלמד דופן יסורו הוי לאו ושפיר עובר בג' לאוין השמר ותרתי פן ור"ל ורבינא ס"ל כר"ד ב"ר ינאי דפליג על המשנה דאבות ולכן לא חשבי ופן יסורו ללאו ונתבאר היטב טעם מחלקותן ובז"י דברי מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג דז"ל הסמ"ג הפורש מה"ת כו' עובר בל"ת שנאמר ופן יסורו וגו' ותנן באבות כל השוכח כו' ובפ' שתי הלחם אמרינן שעובר בב' לאוין שהרי כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה עכ"ל וכתב ע"ז מהרש"ל וז"ל ובפ' שתי הלחם אמרינן שעובר בב' לאוין. ומלת השמר אינו בא ללאו זה אלא שלא יקלל א"ע כו' דלשון שמור את נפשך אינו בא כלל ללאי זה רק שהוא מתחייב בנפשו וכל פן הכתוב כאן הן הב' לאוין עכ"ל ודבריו תמוהין דהא להדיא אמרו מנחות שם רבינא אמר השמר ופן ב' לאוין נינהו וא"כ הסמ"ג שהביא מפ' שתי הלחם שעובר בב' לאוין היינו ע"כ דעת רבינא והב' לאוין הם השמר ופן ולא תרתי פן ולפמש"כ לעיל יש ליישב דבריו דע"כ יסבור רבינא כר"ד ב"ר ינאי ולא כמתניתין דאבות והסמ"ג הביא משנה דאבות ולא הביא הך דר"ד ב"י וזהו שקשה לי' לרש"ל על הסמ"ג שסותר את דבריו שהביא דעת רבינא שעובר בב' לאוין והביא מתניתין דאבות דיליף מפן יסורו דא"ח עד שישב ויסירם מלבו ולכן כ' המהרש"ל דהסמ"ג תפס לפסק הלכה כרבינא דעובר בב' לאוין ולא מטעמי' דבהא דחשיב רבינא השמר ללאו נראה להסמ"ג יותר דעת ר"ל דהשמר אתא לאזהרה שלא יקלל א"ע וליכא למישמע תרווייהו מינה ובהא דרבינא לא חשיב ופן יסורו ללאו וס"ל כר"ד ב"י נראה להסמ"ג לתפוס כהמשנה דאבות ולפי"ז תרתי פן הוי ב' לאוין ובס' נחל איתן לרמב"ם פ"ד מהל' חומ"ז כתב דרבינא שאמר השמר לאו דוקא נקט אלא מושמור נפשך נפיק עיי"ש ולא זכר דברי מהרש"ל שסותר לדבריו. ועיין מש"כ לעיל סי' שט"ז לה"ר מדברי הגמרא דמנחות להרמב"ם ספ"ב מהל' כלי המקדש אולם לפמש"כ מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג עמש"כ דברי הגמרא דיומא ל"ח ב' כל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני וז"ל מהרש"ל שם מכאן נלמוד דדבר אחד שקול כנגד כל התורה כולה עכ"ל א"כ יש לסתור הראי' שלי דלא דמיא להמסיר בדי ארון ודו"ק:

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל מלבד מה שמנו בת"ת שלשה עשין הנ"ל מנו עוד בה כמה עשין. שמנו ושננתם לעשה בפ"ע והכוונה למה שדרשו מינה בפ"ק דקידושין שם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר אלא אמור לו מיד. וכמו שביאר הרא"ם ז"ל ביראים סי' ל' עיי"ש. וגם מנו ודברת בם לעשה בפ"ע. כמבואר בה"ג נוסחת כת"י. אף דבבה"ג הנדפס מכבר ליתא עשה זו. אבל מנאה ג"כ באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל והר"ש בן גבירול עיי"ש. ומבואר שכן הי' לפניהם בה"ג. שהם הולכים תמיד בעקבותיו. ומדברי הרא"ם ז"ל ביראים נראה שלא היתה עשה זו בבה"ג שלפניו. ולכן לא הביאה שם ולא ביארה כדרכו ז"ל. וכן נראה מאזהרות הר"א הזקן עיי"ש. וגם מנו עשה דושמתם את דברי אלה על לבבכם. וביארה הרא"ם ז"ל ביראים סי' כ"ז דהכוונה שיזכור דברי תורה וישימם על לבו תדיר ויהגה בהם בלבו. ובכל שעה ושעה שחושב אדם דברי תורה והוגה בהן בלבבו הוא מקיים מצות ושמתם את דברי וגו' עכת"ד שם עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא ראה למנות מצות אלו כמו שלא מנאום שאר מוני המצות. דס"ל דכל זה בכלל עשה דת"ת שכבר נמנית. ובמקראות הללו לא בא הכתוב אלא לתוספות ביאור והו"ל כאחת משאר עשין הכפולות שבתורה שאין באות במנין בפ"ע. עוד מנה בזה לאו אחד מקרא דהשמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים וגו'. וכן מנאוהו הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל באזהרותיהם עיי"ש. ומנאוהו ג"כ ביראים סי' כ"ח וביאר האזהרה שלא לפנות לבו לבטלה וליתן דברי התורה על הלב תמיד שלא ישכחם וכדתנן בפ"ג דאבות כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך וגו' פן תשכח וגו' עיי"ש. וכן מנאה הסמ"ג לאוין י"ג והסמ"ק סי' ט"ו וביארה כן. וז"ל שלא לפרוש מן התורה דכתיב רק השמר לך וגו' פן תשכת וגו' ופן יסורו מלבבך וגו' ביושב ומסיר מלבו הכתוב מדבר עכ"ל עיי"ש. וגם הרמב"ן ז"ל מנה לאו זה. אלא שביארו בדרך אחר שמזהיר שלא לשכוח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו. עי' בדבריו בלאוין הנוספין סי' ב' שהאריך בזה עיי"ש. וכן דעת הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע לאוין סי' קי"ח עיי"ש. וכן ביאר הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת בפרשת ואתחנן על פסוק זה באריכות עיי"ש בדבריו. ובאמת בהדיא מבואר במנחות פרק שתי הלחם צ"ט ע"ב אמר ר"ל כל המשכח דבר אחד מלמודו עובר בלאו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וכו'. רבינא אמר השמר ופן שני לאוין נינהו. רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח עיי"ש. והביאה הסמ"ג שם עיי"ש. וצ"ל דלדעת הרמב"ן אין זה אלא אסמכתא בעלמא ולאו דרשא גמורה היא. וכן נראה מדברי הרשב"ץ בזה"ר שם עייש"ה. ועכ"פ לכ"ע יש בו לאו. וראוי לבוא במנין הלאוין. אבל רבינו הגאון ז"ל השמיט לאו זה ולא מנאו. ונטה בזה מדרכו של הבה"ג וסייעתו ז"ל. וגם הרמב"ם והחינוך לא מנאוהו. וכבר השיג עליו הרמב"ן בהשגותיו שם. ועי' להר"ב מג"א מש"כ בטעמו של הרמב"ם וכ"כ הר"ב כנה"ג בדינא דחיי על הסמ"ג שם וכ"כ הר"ב מל"מ בפר"ד ח"ב עיי"ש. ולדבריהם צ"ל לדעת הרמב"ם והחינוך ג"כ דההיא דמנחות שם אסמכתא בעלמא הוא ואין בה לאו גמור מדאורייתא. דאל"כ אין מקום לתירוצם כלל. ואין זה ענין למש"כ הרמב"ם בשורש רביעי כלל עיי"ש. וכמו דשייך למנות עשה דת"ת. הכי נמי שייך למנות לאו זה לפורש מתלמוד תורה ושוכח דבר מתלמודו. אבל לא משמע הכי מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ת"ת ה"י. דמבואר שם בהדיא דס"ל דפשטי' דקרא בשוכח תלמודו מיירי עיי"ש. וא"כ ליכא למימר לדעתו דאסמכתא היא:

6 שו"ת במראה הבזק חלק שביעי פתח ↗

א. ידיעת התורה פירושה להכיר את חלקיה הרוחניים והמעשיים של התורה ולזכור אותם1מצווה זו נלמדת במסכת קידושין כט ע"ב ובספרי פ' ואתחנן מהפסוקים "ולמדתם אותם את בניכם" דברים יא, ט – מלמד שהאב חייב ללמד את בנו תורה, "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" דברים ה, א – מלמד שאם לא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו, "ושננתם לבניך" דברים ו, ז – מלמד שחייב ללמד תורה גם לתלמידים אחרים שאינם בניו. הגמרא מנחות צט ע"ב לומדת מהפסוק "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" דברים ד, ט שאסור לשכוח דבר אחד מתלמודו. הסמ"ג ל"ת יג והסמ"ק סי' טו ו-קה מנו זאת כלאו בפני עצמו, אבל הרמב"ם כלל זאת בתוך מצוות עשה של ידיעת התורה, וביאר הגר"ז ב"שו"ע הרב" הלכות תלמוד תורה סי' ג קונטרס אחרון א שלדעת הרמב"ם זוהי אזהרה לקיים את העשה של לימוד תורה, ולכן היא נחשבת כחלק ממנו. מהראשונים עולה שגדר המצווה שנלמדת מהפסוקים הנ"ל הוא להגיע לידיעת התורה, וכך מבואר בפירוש בשו"ע הרב תלמוד תורה סי' ג וב"אגרות משה" יו"ד ד סי' לו. האם יש שיעור מינימלי ללימוד תורה, שניתן לומר שיצא בו ידי חובת המצווה?הגמרא קידושין כט ע"ב אומרת שילמד תורה ואחר-כך יישא אשה – משמע שיש שיעור מסוים שצריך ללמוד. כמו כן במנחות צט ע"ב מובא שבן דמה שאל את ר' ישמעאל אם מותר לו ללמוד חוכמת יוונית, מאחר שלמד כבר את כל התורה. משמע אפוא שיש שיעור לידיעת התורה שיצא בו ידי חובת מצוות ידיעת התורה, וסבר שכעת רשאי להתפנות ללימודים אחרים, וענה לו ר' ישמעאל שמכל מקום רובץ עליו חיוב של "לא ימוש", ולכן אינו רשאי להתפנות ללימודים אחרים. גם בסוטה לז ע"ב אומרת הגמרא שעל כל המצוות נאמרו "ארור" ו"ברוך" בכלל ובפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ורש"י שם כותב שהמקור לכך שחייב ללמוד וללמד הוא הפסוקים שהובאו לעיל, ואם כן יש חיוב ללמוד את כל תרי"ג המצוות לכל הפחות.הגר"ז הלכות תלמוד תורה סי' ג מבאר שלדעת רש"י וספר החינוך החיוב הוא לדעת את כל התנ"ך ואת כל המשנה ויישובי הסתירות שבה, וכן את טעמיה על דרך קצרה, וכיו"ב כתב ה"אגרות משה" ד יו"ד לו ט שצריך לדעת כל התלמוד הבבלי שלא בעיון, ועיין שם שכתב: "והוא מקור ללימוד דף גמ' שהיה ברוב ערי ישראל ואולי כולן, שהיה חברה ש"ס... וכשהתחילו מתרשלין בזה הונהג ע"פ הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל שהיה אב"ד ור"מ בלובלין שיהיה דף יומי קבוע בכל העולם. שבלימוד זה מקיימין לימוד כל תורה שבע"פ שנכתבה ע"י רב אשי ורבינא, שזה שייך להחשיב כולה תלמודא וכו'". הרמב"ם בהקדמה ל"יד החזקה" נראה כסובר שהחיוב המינימלי אינו כולל את ידיעת טעמי המשניות, אלא רק את ההלכה הפסוקה. . יש אומרים שחיוב זה לעסוק בתורה נמשך כל החיים, שהרי אין גבול לידיעת התורה2הגר"ז הבין ברמב"ם שאין שיעור מינימלי לידיעת התורה, והוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם שצריך לשלש ימיו, ולהקדיש בכל יום שליש לתלמוד, היינו טעמי המשניות, ולהבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר, ואם כן גם חלק זה נכלל בידיעת התורה הנדרשת, והרי לחלק זה אין שיעור. ה"אור שמח" תלמוד תורה פרק א הל' ב כתב שהתורה לא נתנה שיעור לתלמוד תורה, אלא כל אחד לפי כוחו, אך לא הביא שום ביסוס לדבריו. מו"ר מרן הגר"ש ישראלי "עמוד הימיני" סי' נה כתב שלדעת הר"ן בנדרים ח ע"א אין שיעור לתלמוד תורה, מפני שעניין המצווה הוא להתעמק יותר ויותר בדברי התורה כפי כוחו ויכלתו, וכמו שדרשו חז"ל "ושננתם לבניך" – שיהיו הדברים מחודדים בפיך. כיוון שאין שיעור לעומק דברי התורה, ממילא אין שיעור למצווה.ניתן להגדיר את המחלוקת הנ"ל כך: האם התורה קבעה את הדרישה הגבוהה כחיוב, ורק מי שאנוס נפטר ממנו, או שהשיעור המינימלי נקבע כחיוב, והתביעה לידיעה המקסימלית הוא עניין לכל מי שמסוגל. ובזה יובן הביטוי "ארור וברוך" – לדעות שהציווי הוא הרף העליון הרי זה כפשוטו שמקיים חובתו, ולדעה השנייה זו התייחסות של תוכחה. .

1 סמ"ג לאוין סימן י"ג ורמב"ם לא מנאו. וזה אחד מן ההבדלין שיש ביניהם ז"ל:

2 שלא לפרוש מן התורה דכתיב דברים יד רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ביושב ומסיר מלבו הכתוב מדבר וגם אמרו חכמים השח שיחת חולין עובר בעשה. שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים וגם בלאו דפן יסורו מלבבך כל ימי חייך:

2 הגהות רבנו פרץ על ספר מצוות קטן פתח ↗

ואפילו זקן גדול:

2 ברית משה פתח ↗

הפורש א מן התורה כו' עובר בל"ת שנ' ופן יסורו מלבבך וגו' ותנן באבות כל השוכח כו'. נראה מרבינו ז"ל דמל"ת זו היא שלא לשכח את התורה דזה גופא דזקן לא יפרוש מן התורה אע"ג דיליף רבינו מכל ימי חייך עכצ"ל דג"כ מטעם שלא ישכח את התורה היא כיון דהשמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' דיליף מיניה אזהרה שלא ישכח את התורה קאי גם על פן יסורו מלבבך כל ימי חייך וגו' דכתיב בתריה וכ"כ רבינו בפי' ברמזיו רמז מל"ת י"ג ולכאורה קשה הלא בפ' ואתחנן פרשה ד' פ"ח הכי כתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וגו' וא"כ היכי מייתי רבינו בחיבורו וגם ברמזיו מקודם את הפסוק פן יסורו מלבבך כל ימי חייך ואח"כ את הפסוק השמר לך וגו' אעכצ"ל דרצה לאשמעינן בזה דהפסוק רק השמר לך וגו' פן תשכח וגו' דיליף מיניה אזהרה שלא לשכח את התורה קאי גם על מה דכתיב בתריה ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך דיליף מיניה דאסור לזקן לפרוש מן התורה כדי שנדע דהטעם שאסור לזקן לפרוש ג"כ משום אזהרה שלא ישכח את התורה היא דאל"ה אלא נאמר דכל ימי חייך הזהיר על הזקן שילמוד ולא מטעם שלא ישכח א"כ יש בפסוק זה שתי אזהרות חדא על הזקן שלא יפרוש מן התורה מפן יסורו מלבבך וגו' וחדא על כל אדם שלא ישכח את התורה מהשמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' וא"כ הי' לו למנות מהפסוק זה שתי אזהרות אעכ"מ דהפשט ברבינו כמו שכתבנו וגם בקיצור הסמ"ג שלו כתב וז"ל לא לשכוח התורה שנא' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך והשמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כו' חזינן שלא דיבר שם כלום מזקן אלא הביא את הפסוק כולו לאזהרה שלא ישכח את התורה וגם שם הביא את הפסוק להיפך ובודאי משום כונה הנ"ל שנדע שכל הפסוק לא הזהיר רק שלא לשכח את התורה וזקן ממילא נכלל ג"כ בזה והטעם דמדוע לא התחיל רבינו את המל"ת זו גם בחיבורו כאן כמו בקיצור שלו שלא לשכח את התורה אכתוב לקמן בס"ד, עכ"פ זה נראה בפי' דרבינו סובר דכל הפסוק הזהיר שלא לשכח את התורה וגם מנה את אזהרה זו למל"ת וכן סובר הסמ"ק ז"ל סי' ט"ו וכ"ס היראים ז"ל סי' כ"ח וגם הרמב"ן ז"ל מנה את הפסוק זה למל"ת עי' בהשגותיו על הסה"מ בהשמטות אות ב' שהביא שם את המצות שלא מנה הרמב"ם ובפירושו על התורה פ' ואתחנן ותראה שסובר כרבינו בחדא ופליג עליה בחדא דבהא דלמנות את הפסוק זה למצוה סובר כוותיה אבל בפי' הפסוק חולק עליו וסובר שהזהיר שלא נשכח מעמד הר סיני ולא כמ"ש רבינו שלא נשכח את התורה והזוהר הרקיע ז"ל מל"ת רצ"ב אות קי"ח שמנה שם את כל המצות השייכים בשכחה כתב וז"ל והשנית היא שלא נשכח מעמד הר סיני והוא אמרו ית' השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך וגו' יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב וכן מנאה הרמב"ן ז"ל ויש כעין ראי' שזאת האזהרה היא באה במנין לענין שכחת המעמר או לענין שכחת התורה ממ"ש במנחות כו' עי"ש נראה בפירוש שהזוה"ר הי' מסופק במצוה זו אי כרבינו או כהרמב"ן:

« ספר מצוות קטן י״ד ספר מצוות קטן ט״ז »